<h1>ספר הפרדס — שער ראשון</h1>
<h2>דף לה.</h2>
ואם לקח קמח מחמשת המינין ולשה ואפאה בתנור הוא הנקרא בכל מקום לחם ומברך עליו בתחילה המוציא ולבסוף ארבע ברכות, דתנן בפרק כיצד מברכין על פירות (האילן) [הארץ] הוא אומר בורא פרי האדמה חוץ מן הפת שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ, ואם אמרו מוציא או המוציא אאריך בו בשער תיקון הברכות בסייעתא דשמיא, וכן שעורו בכמה לענין המוציא וברכת המזון.
<h2>דף לו.</h2>
ועל הקמח של חטים איכא פלוגתא בפרק כיצד מברכין, דגרסינן התם: קמחא דחטי רב יהודה אמר בורא פרי האדמה רב נחמן אמר שהכל, רב יהודה [אמר] בורא פרי האדמה אע"ג דאישתניא במילתיה קאי, רב נחמן אמר שהכל כיון דאישתני אשתני ולגריעותא אשתני. כתב הרב אלפס והגאונים ז"ל דהלכה כרב נחמן דאמר שהכל לפי שאין דרך בני האדם לאכל קמח חי. והראב"ד ז"ל והרב ר' יונה ז"ל כתבו דאין זה נכון דאין הלכה כרב נחמן אלא כרב יהודה מדקאמר ליה רבא לרב נחמן לא תפלוג עליה דרב יהודה (ושמואל) [דשמואל] ור' יוחנן קאי כוותיה, והא דדחה רב נחמן לרבא ואמר דשאני קמחא דאית ליה עלויא אחרינא בפת אינה אלא דחייה בעלמא, דפשטא דגמרא כרב יהודה אזלא דמברכין עליה בורא פרי האדמה. ורבינו יצחק הזקן הידוע בעל התוספות ז"ל נתן שלום בין המפרשים ז"ל וכתב דלא נחלקו רב יהודה ורב נחמן אלא בקמח של קלי דרב יהודה סבר דמברכינן עליה בורא פרי האדמה כמו הכוסס את החטה שדרך אכילתה בכך, ורב נחמן סבר דכיון דאישתני אשתני, ואע"פ שהוא קמח של קלי וראוי לאכול, לא מברכינן עליה אלא שהכל, וקיימא לן כרב יהודה, משום דרבא דהוא בתרא סבירא ליה כוותיה ומברכין עליה בורא פרי האדמה, אבל בקמח חי לא נחלקו, ובודאי לא נאמר דקמח חי יהיה דינו כקמח קלי, א"כ פסקא דשמעתא הכי הוא דכיון דלא נחלקו אלא בקלי הא בחי לא מברכינן עליה אלא שהכל, נמצא עכשיו דהדין הוא כרבינו אלפס ז"ל ולא מטעמיה, דהוא סבר דבקמח חי נחלקו והלכה כרב נחמן דאמר שהכל, ואינו כן אלא הלכה כרב יהודה דאמר בורא פרי האדמה בקלי דהכי אוקימנא שמעתא, אבל בקמח חי מודה רב יהודה דמברכינן שהכל, וצריך עיון בקמח קלי מאי מברך לבסוף אי מברך בורא נפשות או על האדמה ועל פרי האדמה וכבר פירשתי לעיל דהאי נוסחא לא מצאנוה בתלמוד אלא האי פלוגתא היינו הא דלעיל, דאנן אמרינן לעיל גבי הכוסס את החטה, דכולי עלמא מברכינן בתחלה בורא פרי האדמה ואיכא מאן דאמר מברכינן לבסוף על האדמה ועל פרי האדמה, והתוספות כתבו דלא מברכינן אלא בורא נפשות, וכן דעת הר"ם במז"ל, והינו הא דלעיל, מכל מקום עלה בידינו בקמח חי דמברכינן עליה בתחלה שהכל אליבא דכולי עלמא ולבסוף בורא נפשות רבות.
ועל הקמח של שעורים לא מברכינן עליה אלא שהכל, דגרסינן בפרק כיצד מברכין, אמר ר' זירא אמר רב מתנה אמר שמואל קרא חייא וקמחא דשערי (לא) מברכינן עליה שהכל, ופרישנא בגמ' משום דמצער לקוקניה ולא (אכיל) [אכלי] ליה אינשי, פירוש קוקני תולעים הגדלים בבטן האדם הנקראים קוקיש, וכתב הרשב"א ז"ל דאפילו של קלי כיון דשערי נינהו לא מברכינן עליה אלא שהכל משום דקשי לקוקני, ולבסוף בורא נפשות.
<h2>דף לו:</h2>
ואם לקח קמח שהוא [מ]אחד מחמשת המינים ובשלו עם דבש או עם שאר משקים מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, דגרסינן בפרק כיצד: חביץ קדרה וכן דייסא דכעין חביץ קדרה רב יהודה אמר שהכל נהיה בדברו דדובשא עיקר, רב כהנא אמר בורא מיני מזונות דסמידא עיקר, אמר רב יוסף נקוט האי דרב כהנא בידך דרב ושמואל דאמרי תרוייהו כל שיש בו מחמשת המינים מברכינן עליה בורא מיני מזונות. ר' האי ורב יהודאי ורבינו אלפס גאוני עולם והר"ם במז"ל וכל המפרשים זכרם לברכה כולם פסקו כרב ושמואל דאמרי כל שיש בו מחמשת המינין דמברכין עליו בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, ואל תקשני משום דאשכחן בגמרא דהאי מימרא דרב ושמואל סליק בתיובתא דאמרי' תיובתא דרב ושמואל תיובתא, כתב הרשב"א ז"ל ושאר המפרשים ז"ל דלאו אמימרא גופא דרב ושמואל סלקי בתיובתא דהיינו כל שיש בו מחמשת המינין, אלא אדיוקא אחרינא דדייקי [מ]רב ושמואל דאמרי דאורז ודוחן אי מבשלי ליה דלא מברכינן עליה אלא בורא פרי האדמה, וזהו ודאי אינו דאורז מבושל מברכין עליה בורא מיני מזונות אע"פ שאינו מחמשת המינין דמיזן זיין, ולקמן אאריך בו בס"ד, מכל מקום עיקר מאמר דרב ושמואל דאמרי כל שיש בו מחמשת המינים הילכתא ולא אדחייא כלל, ואכן נראה לי דאותו מאכל שעושין מאותו סולת הנקרא בערבי נשא שמברכין עליו בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש כיון שהוא מחמשת המינין, ואפילו יערב בהן דברים אחרים משום דסמידא עיקר, וזה דבר פשוט.
חמשת המינין שאמרו חכמים ז"ל בכל מקום הן חטה ושעורה והכוסמין והשבולת שועל ושיפון, אם המינים הללו הן בשבולת נקראין תבואה, ואם דשין אותן וזורין אותם לרוח נקראים דגן, ואם טוחנין אחד מהן בריחים הוא נקרא קמח, ואם לשין אותו ואופין אותו בתנור הוא הנקרא פת, וכן כתב הר"ם במז"ל.
<h2>דף לז.</h2>
כסס את החטה כשהיא חייא מברך עליה בתחלה בורא פרי האדמה דגרסינן בפרק כיצד: הכוסס את החטה מברך עליה בורא פרי האדמה. איכא מאן דכתב דלבסוף מברך מעין שלש, פירוש לפירושם, האי ברכה מעין שלש על כרחין יש לנו לומר דאינה על המחייה ועל הכלכלה אלא על האדמה ועל פרי האדמה דהאי חטה חייא היא ואינה מיני מזונות, ואם כן לא מברכינן עליה על המחייה ועל הכלכלה כיון דלא זיין אלא על האדמה ועל פרי האדמה. ובתוספות כתבו דאין מברכין מעין שלש אלא על דבר שמברכין עליו בורא מיני [מזונות], אבל על דבר שאין מברכין עליו אלא בורא פרי האדמה כגון חטה לא, שלא מצינו נוסח ברכה זו בתלמוד אלא על המחיה וכו'. דגרסינן בפרק כיצד מברכין (מד.), ברכה אחת מעין שלש מאי היא דחמשת המינים על המחיה ועל הכלכלה, דפירי על העץ ועל פרי העץ, דחמרא על הגפן ועל פרי הגפן, אבל על האדמה ועל פרי האדמה לא מצאנוה בתלמוד. ואם תרצה לשאול והא אמרינן בפרק כיצד מברכין כל שהוא מין דגן ולא אפאו פת חכמים אומרים מברך עליו ברכה מעין שלש, אלמא דאפילו הכוסס את החטה מברך עליו ברכה מעין שלש, יש לומר דהתם מיירי דעבדינהו כעין דייסא ובשלינהו דודאי יש בו מזון אבל חטה חייא לא, והכי מוכחא מילתא התם מדקתני עלה ר"ג אומר שלש ברכות, דאי בחטה חייה מי איכא מאן דאמר דמברך שלש ברכות, הלכך לא מברך עליהו אלא בורא נפשות רבות. ועוד ראיה מדאמרינן הכוסס את החטה מברך עליה בורא פרי האדמה, טחנה אפאה ובשלה בזמן שהפרוסות קיימות בתחלה מברך המוציא ולבסוף שלש ברכות, אין הפרוסות קיימות בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, פירוש אפאה בתנור ועשה ממנה פת ואחר כך בשלה ועשה מן הפת תבשיל, בזמן שהפרוסות קיימות פירוש שיש בהן כזית, והכי איתא בירושלמי דאמרי היכי דמי פרוסות קיימות בדאיכא פירורין כזית, אלמא דדוקא בזמן שבשל את החטה מברך ברכה מעין שלש כל זמן שאין הפרוסות קיימות, הא בכוסס אותה כשהיא חייה לא, דא"כ היה לו לומר בהכוסס את החטה דהיינו רישא דמברך עליה לבסוף ברכה מעין שלש, מדלא קתני כן עד סיפא דהיינו כשבשלו אלמא דבחטה חייה לא מברך עליה אלא בורא נפשות, כל שכן חייה. וכן כתב הראב"ד ז"ל דלא מברכינן בחטה חייה אלא בורא נפשות ולא ברכה מעין שלש לפי שאין בה [לא] כלכלה לא מחייה ולא מזון, אבל רת"ם ז"ל כתב דמברכין אחר חטה חייה מעין שלש. וכתב הרשב"א ז"ל ד[ה]מחמיר שלא לכוס כלל תבא עליו ברכה, והביא ראיה מן הירושלמי דפרק כיצד מברכין ר' ירמיה בעי הדין דאכל סולת ובדעתיה למיכל פתא מהו מדברכה עליה בסופא, אמר רב דוסא דהכין לא אכלו ר' ירמיה מן יומוי, כלומר משום ספק ברכה, ואם תאמר אמאי לא אכל בתוך הסעודה דברכת מזון היה פוטרתו י"ל דסבירא ליה כרב ששת דאמר דדברים הבאים בתוך הסעודה טעונין ברכה בין [לפניהם בין] לאחריהם, כן כתב הרב ר' מאיר ז"ל בכלל הברכות שחבר. ואני הקטן אומר שכבודו במקומו מונח, שזאת הקושיה אינה ולפי שפירש הירושלמי בלא השגחה הוקשה לו כך, שהוא פירש דהכין לא אכל ר' ירמיה סולת מן יומוי, ר"ל לפי שנסתפק לו בברכה אחרונה החמיר על עצמו ולא רצה לאכול סולת לעולם, ולפיכך הקשה הרב ז"ל דאמאי לא אכל בתוך הסעודה, שבתוך הסעודה אין בו שום ספק, ואינו כך, אלא הכי פירושא ר' ירמיה בעי הדין דאכל סולת ובדעתיה למיכל פתא, פירוש מי שרוצה לאכול סולת קודם הסעודה מהו מברכה עליה בסופה, אם נחשוב אותו כדברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה ואינן טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם כיון שיש בדעתו לאכול פת אחריו מיד ושיפטר בברכת המזון שיברך אחר כך, או דילמא כיון שלא בירך עדיין המוציא אע"פ שבדעתו לאכל פת מיד צריך לברך אחריו דהויא ליה כדברים הבאים לאחר הסעודה שטעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם, ופשיט ליה ר' דוסא ואמר דהכין לא אכל ר' ירמיה מן יומוי, כלומר בכדומה לזה שיאכל ושיהיה בדעתו לאכל פת מעולם לא אכל ממנו ר' ירמיה, אבל סולת בפני עצמו כ"ש בתוך הסעודה פשיטא ופשיטא שאכל ממנו, ואין ר"ל דהכין בשביל זה כלומר משום ספק ברכה, אלא דהכין כלומר בכדומה לזה, הגע עצמך ר' ירמיה לא אבעיא ליה אלא מי שרוצה לאכול סולת ובדעתו לאכול פת אחר כך אבל סולת בפני עצמו וכ"ש בתוך הסעודה פשיטא דלא אבעיא ליה, וא"כ היכי הוה קאמר ליה ר' דוסא דהכין לא אכל ר' ירמיה סלת מן יומוי כלומר בשביל זה לא אכל ר' ירמיה סולת מן יומוי, אם הוא לא שאל אלא כי בא בדעתו לאכל פת אבל סולת בפני עצמו או בתוך הסעודה לא אבעיא ליה, הלכך ר' ירמיה מנע עצמו מלאכול בכדומה לזה, אבל בפני עצמו או בתוך הסעודה היה ממלא כרסו ממנו ואין צריך לפנים, כנ"ל.
ואם כתש חיטין במכתשת אמרינן בפרק כיצד מברכין, כל מעשה קדירה בתחלה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, ופרישנא בגמרא ואי זהו מעשה קדרה חלקא טרגיש וטסני זריד וערסן ואמרי' חלקא דמתברי באסיתא תרתי תרתי, טרסיג תלת תלת, טסני או זריד ארבע ארבע, ערסן חמש חמש, כל המאכלין מברך עליהו בורא מיני מזונות ולבסוף מברך אחת מעין שלש.
ואותו מאכל שקורין גריוני"ש אע"ג דמבשלין אותו כתב הרב ר' יונה ז"ל דלא מברך עליו אלא בורא פרי האדמה כיון שהגרעינים שלמים, וכן כתב הר"ם במז"ל וזה לשונו: אכל דגן שלוק כמות שהוא מברך לפניו בורא פרי האדמה ולאחריו בורא נפשות רבות.
ואותן טושטש או (קושקירש) [קשקרניש], ואותה עיסה שמבשלין בתוכה בשר או גבינה הנקראים פנדיש וכדומה להן, נראה לי פשוט דמברכין עליהן בתחילה המוציא ולבסוף שלש ברכות משום דלחם גמור ועיסה גמורה ונאפת בתנור היא, אע"ג דמשימין דבש וסממנין בטושטש אפילו הכי מברך עליהם המוציא דתואר לחם גמור יש להן, ותחילתן וסופן עיסה הן, ואפילו לא קבע סעודתו עליהן, והראיה מדאמרינן במסכת חלה תחילתה עיסה וסופה סופגנין תחילתה סופגנין וסופה עיסה, חייבת עד שתהא תחלתה וסופה סופגנין, כש"כ באלו דתחלתן וסופן עיסה, ולא דמי לפת הבאה בכסנין דבעינן קביעות, דהתם אין להן תואר לחם גמור כמו אלו, אבל מ"מ בקשקרניש אין צריך לפנים לפי דעתי דעיסה גמורה היתה מתחילתה ועד סופה ולחם גמור הוא עכשיו אלא שמשימין בהן מעט שומר הוא הנקרא פינול, הילכך מברכין עליהן בתחילה המוציא ולבסוף ג' ברכות וברכה רביעית ואפי' לא קבע סעודתו עליהן, ועוד נראה לי ראיה מדאמרינן בפסחים ובבבא מציעא בפרק השוכר את הפועלים אין לשין את העיסה בחלב ואם לש כל הפת כולה אסורה, אלמא אע"פ שלשין אותה במי פירות פת ועיסה נקראת, ואילולי דבעינן לחם עוני היו יוצאין ידי חובתן ביום ראשון של פסח כדמוכח בפסחים בפרק כל שעה, אבל הר"ם במז"ל כתב דמי שלש עיסה בחלב או בדבש וערב בהן מיני סממנין מברכין עליהן בורא מיני מזונות, ואם קבע סעודתו עליהן מברך המוציא ושלש ברכות ולדעתו זו היא פת הבאה בכיסנין, ונראה לי דטעם הרב ז"ל בעניין עיסה שלשה במי פירות דוקא שלא שם בתוכה מים כלל, אבל עכשיו שנהגו לשים בהם מעט מים נראה לי אליבא דכולי עלמא דמברכין עליהם המוציא ואף על גב דאמרינן בפסחים אמר רבה בר (רב) [בר] חנא אמר ר' יוחנן עיסה שנילושה ביין בשמן ודבש אין חייבין על חימוצה כרת לפי שמי פירות אינן מחמיצין ואין להם דין לחם, התם איירי שלא שם בתוכם מים כלל, וזה פשוט, כך נראה לי, עיין לעיל.
פת אורז, פרש"י ז"ל מינל בלע"ז ומברך עליו בורא מיני מזונות, ואע"ג דאינו מחמשת המינין כבר אוקימנא בגמרא דמיזן זיין, כדגרסינן בפרק כיצד מברכין הכוסס את האורז מברך עליו בורא פרי האדמה טחנו אפאו ובשלו, פירוש אפאו בתנור והדר בשלו בקדרה מברך עליו בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות רבות, ואין לך דבר שמברכין עליו בתחלה בורא מיני מזונות שלא יברכו עליו לבסוף ברכה אחת מעין שלש אלא אורז ודוחן בלבד שמברכין עליהן בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות רבות, והוא הדין אע"ג דלא אפאו בתנור אלא שאפאו בקדירה היטב כמו שאנו נוהגין מברך בורא מיני מזונות, וכן כתבו הרב אלפסי ז"ל והרשב"א ז"ל והר"ם במז"ל. אבל הרב בעל הלכות גדולות כתב דפת אורז לא מברכינן עליה אלא שהכל ולבסוף בורא נפשות, ואינו נכון, והוא הדין היה נראה לי דאותו מין אורז שקורין בלע"ז אדס"א שמברכין עליו בורא מיני מזונות בין שבשלו בין שעשה ממנו פת שדרך העולם לאוכלו בדרך מזון ולבסוף בורא נפשות כדין אורז, כך נראה לי.
פת דוחן, פניגול בלע"ז, חלוקין עליו המפרשים ז"ל, דהרב אלפסי ז"ל כתב דלא מברכינן עליה אלא שהכל והכריחו לומר כן משום דגרסינן בפרק כיצד מברכין אלו הן מעשה קדרה, סלקי טרגיס וטסני אורז זריד, ואלו דוחן לא קתני, וכן (במתניתין) [במתניתא] דהכוסס קתני [אורז ולא קתני] דוחן, וכן כתב הר"ם במז"ל שאין מברכין עליו אלא שהכל. אבל כתב גאון ז"ל דפת דוחן מברך עליו בורא מיני מזונות דכיון שאין הלכה כר' יוחנן בן נורי שאמר דאורז מין דגן הוא, ואפילו הכי מברכין עליה בורא מיני מזונות מטעם אחר שמע מינה דדוחן נמי מברכין עליו בורא מיני מזונות, פירוש לפירושו דר' יוחנן בן נורי סבר דאורז דגן גמור הוא ומשום הכי מברכין עליו בורא מיני מזונות, ומשמע מדבריו דדוקא אורז מברכינן עליה בורא מיני מזונות מפני שהוא דגן לדעתו אבל שאר דברים כגון דוחן אע"פ שהן זנין כיון שאינן מין דגן לא מברכינן עליהו אלא שהכל, ודברי ר' יוחנן בן נורי נדחו בגמרא, ואפילו הכי באורז מברכינן עליה בורא מיני מזונות אע"פ שאינו מין דגן כיון דמיזן זיין, הלכך גם כן נדחו דבריו דאמר שאין מברכין בורא מיני מזונות אלא על דבר שהוא מין דגן ומברכין ודאי בורא מיני מזונות על כל דבר דזיין כגון דוחן ואע"פ שאינו דגן דדרך העולם לאכלו כמזון, הלכך מברכינן עליה בורא מיני מזונות בתחילה ולבסוף בורא נפשות רבות, וכן פסק הרב ר' יונה ז"ל והביא ראיה מדגרסינן רב ושמואל דאמרי תרויהו כל שהוא מחמשת המינין מברכין עליה בורא מיני מזונות, ופריך בגמרא ואורז לא מברכינן עליה בורא מיני מזונות בתמיה, והתניא הביאו לפניו פת אורז ופת דוחן מברך עליה תחלה וסוף כמעשה קדרה פירוש בורא מיני מזונות, ודחו בגמרא האי דיוקא כדי להעמיד דברי רב ושמואל דאמרי דאין מברכין בורא מיני מזונות אלא בחמשת המינין בלבד אבל אורז ודוחן דאינן מחמשת המינין לא, ומימרא דרב ושמואל נדחה בגמרא דהא אורז ודוחן דאינן מחמשת המינים ומברכינן עליה בורא מיני מזונות, אם כן האי דדחינן הברייתא דאורז ודוחן כדי לקיים דברי רב ושמואל אינה דחויה כלל ונשארת הברייתא כצורתה דפת אורז ופת דוחן מברכינן עליה תחילה וסוף כמעשה קדרה דהיינו בורא מיני מזונות, ולא כמעשה קדרה דאילו מעשה קדרה מברך לבסוף מעין שלש ואורז ודוחן מברך לבסוף בורא נפשות רבות, וכן כתב הראב"ד ז"ל. והרב ר' יהושעיה הזקן מטראנא והרשב"א זכרם לברכה [כתבו] דאורז ודוחן חד דינא אית להו, והקשה הרשב"א ז"ל לדעת הרב אלפסי והר"ם במז"ל שכתבו דמברכינן עליו שהכל, דאפילו שלא יהיה דין דוחן כדין אורז אמאי לא מברכינן עליה בורא פרי האדמה כדינו דלא גרע מדוחן שאינו מבושל דמברכינן עליו בורא פרי האדמה, והם ז"ל סמכו על מאי דאמרי' בגמרא כמעשה קדרה ולא כמעשה קדרה דאלו אורז ודוחן בתחילה שהכל ולבסוף בורא נפשות רבות, דאלמא כי מפקת לדוחן ממיני מזונות לא מברכינן עליה אלא שהכל, ולא מצא ז"ל תירוץ לקושיתו. ואני חקרתי ודרשתי היטב ומצאתי תירוץ לרב ר' יונה ז"ל דכיון דירד מתורת (פת) [פרי] אין אנו יכולין לומר בורא פרי האדמה וגם ברכת הלחם לא משום דאינו מחמשת המינין, וכבודו במקומו מונח, דאינו נכון בעיני כלל, דהא אמרינן במתניתין בפרק כיצד מברכין על פירות האדמה מברך בורא פרי האדמה חוץ מן הפת שמברכין עליו המוציא וקבע ברכה לעצמו משום מעליותא דפת, הא אי לאו הכי אמרינן עליה בורא פרי האדמה אע"ג דאין עליו תורת פרי, ועוד קשיא לי ממתניתין דעל כל פירות העץ (פי') מברך עליהן בורא פרי העץ חוץ מן היין כו' דקבע ברכה לעצמו (ו)[ד]הוא דבר חשוב, הא לא הכי מברכינן עליו בורא פרי העץ אע"ג דאינו פרי כלל, ועוד דהא קיימא לן דשמן על ידי אניגרון מברכין עליו בורא פרי העץ אע"ג דאינו פרי כלל אלא משקה כנ"ל.
<h2>דף לז:</h2>
חביצא, גרסינן בפרק כיצד מברכין, אמר רב יוסף האי חביצא אי אית ביה פירורין כזית מברך עליו המוציא ושלש ברכות, ואי לא בתחילה מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, רב ששת אמר אפילו שאין בהם כזית, רבא אמר והוא דאיכא תוריתא דנהמא, וענין חביצא נתחבטו בו הראשונים ז"ל, דרש"י ז"ל פירש שהוא פירורין של פת שמבשלין אותן בשמן או בדבש על ידי אלפס, ורב יוסף סבירא ליה דאי אית בהו פירורין כזית מברך עליהם המוציא ושלש ברכות, ורב ששת סבירא ליה דאפילו אין בהן כזית מברך עליהם המוציא, ומחלוקתן תלויה בפירוש הברייתא דלעיל דקתני הכוסס את החטה מברך עליה בורא פרי האדמה, טחנה אפאה ובשלה בזמן שהפרוסות קיימות בתחילה מברך המוציא ולבסוף שלש ברכות, דרב יוסף סבר דהאי פרוסות קיימות רוצה לומר שיש בהן כזית ולפיכך מברך עליו המוציא ושלש ברכות אין הפרוסות קיימות רוצה לומר (אפילו) שאין בהן כזית ולפיכך מברך בורא מיני מזונות, והכין איתא בירושלמי דגרסינן התם, עד כמה הן פרוסות עד כזית, ורב ששת סבר דהאי פרוסות קיימות רוצה לומר אפילו שאין בהן כזית כל היכא דאיכא עליה תוריתא דנהמא, ומשום הכי מברך עליו המוציא ושלש ברכות, זו היא שיטת רש"י ז"ל, ורבותינו הצרפתים ז"ל הקשו עליו מדאמרי' בגמרא אמר(י) רב [יוסף] מנא אמינא לה (דתנן) [דתניא] היה עומד ומקריב מנחות בירושלים אומר ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, נטלן לאכלן אומר המוציא לחם מן הארץ, ותאני עלה וכולן (פתיתין) [פותתן] כזית, אמר ליה אביי ולתנא דבי ר' ישמעאל דאמר מפרכן עד שמחזירן לסולתן הכי נמי דלא, וכי תימא הכי נמי והתניא ליקט מכולן כזית ואכל אם חמץ הוא ענוש כרת ואם מצה הוא אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, אמר ליה הכא במאי עסקינן בבא מלחם גדול, ופר"ש ז"ל דהא דליקט מכולם כזית וכו' אמנחות קאי, כלומר שלקט מכל המנחות כזית חמץ, ורוצה לומר שאף על פי שהוא מהרבה מנחות כולהון מצטרפין לכזית לחייבו על חמץ בפסח ולפוטרו ממצה בפסח ואינו מחוור דהא קיימא לן דכל המנחות לא היו באין אלא מן המצה חוץ משתי הלחם בלבד, ואם כן היאך קאמרינן ליקט מכולם כזית חמץ, ועוד היאך קאמר אם מצה היא אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח והא אמרי' בכל מושבותיכם תאכלו מצות מצה הנאכלת בכל מקום אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח אבל מצה שאינה נאכלת בכל מקום אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, ומנחות לא היו נאכלין חוץ לירושלים, וכיון שכן היאך קאמר ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, אלא הפירוש הנכון (אלא) [דלא] קאי אמנחות אלא (לחמשת) [אחמשת] המינים, ורוצה לומר שאם לקט מחמשת המינין כזית מצה אדם יוצא ידי חובתו בפסח ואם חמץ הוא ענוש כרת, דלא תימא דאינו חייב לעולם אלא עד שיאכל כזית חמץ ממין אחד, קא משמע לן דאפילו לקט מכולם כזית חייב, ואם מצה הוא אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, ואם כדברי רש"י ז"ל דמפרש דחביצא רוצה לומר פירורים קטנים מבושלים באלפס מאי פריך עליה אביי לרב יוסף מהתם, דהתם מיירי שאותן הפירורין אינן מבושלין, וכיון שאינן מבושלים דין הוא דאף על גב דליכא התם פירורין כזית דמברך המוציא, אבל הכא שהוא מבושל לא מברכינן אלא בכזית. על כן נראה כמו שפירשו רב נתן בעל הערוך ז"ל ור' האיי ז"ל וגם רת"ם ז"ל דחביצא הוא שלוקחין הפירורין ומחברין אותן עם דבש או עם מרק בלא שום בישול, ורב יוסף סבר שאם אין בפירורין כזית אף על גב שלא נתבשלו לא מברכינן עליה המוציא, והקשה לו אביי והא תניא ליקט מכולם כזית אם חמץ הוא ענוש כרת, והא התם ליכא כזית אלא (במצטרפין) [במצרפין] אותן ואפילו הכי בריך התם המוציא, והשתא פריך שפיר שכמו שזה הוא בלא שום בישול כך זה בלא בישול. כלל גדול מסר בידינו הרב הקדוש ר' יונה זצק"ל בענין חביצא וחלקו לשלשה פנים, אם הפירורין הללו הן מבושלין, אם יש בפירורין כזית מברך המוציא ושלש ברכות, ואם אין בפרוסות כזית אע"ג דמחזי דאיכא עליה תוריתא דנהמא אינו מברך עליו אלא בורא מיני מזונות, דכיון דהוא מבושל לא תואר לו ולא הדר, והיכא דאינו מבושל אלא שהוא מחובר על ידי מרק או דבש בלא שום בישול, אם יש בפרוסות כזית מברך עליהם המוציא, אין בפרוסות כזית ואין בהם תואר לחם מברך עליהם בורא מיני מזונות, אבל אם יש בהם תאר לחם אף על פי שאין בהם כזית מברך עליהם המוציא והיכא שאינו מבושל ולא מחובר, אע"פ שאין בהם כזית ואין בהם תואר לחם שהן דקים ביותר מברך עליהם המוציא ושלש ברכות, דכיון שהוא פת בפני עצמו אינו יוצא לעולם מתורת פת. וזה שלא כדברי רבינו חננאל ז"ל שכתבנו לעיל גבי פת הצנומה בקערה דבעינן תואר לחם, וזה אינו דכיון שהוא לחם גמור מה לנו בתואר לחם וכמו שהארכתי לעיל.
ואותן פרטולי"ש ורישאוליש כתבו רבינו שמשון ז"ל ורש"י ז"ל בפירושי זרעים דפטורות מן החלה ואין מברכין עליהן המוציא דאין להם תואר לחם ואפילו קובע סעודתו עליהן, וכן כתב ה"ר אהרן הלוי ז"ל, אבל בתוספות כתבו דמברכין עליהן המוציא דתואר לחם יש להם, ואינו נכון כדמוכח בפסחים בפרק כל שעה.
ואותן חוטין של בצק הנקראים בלשון משנה אטרין ובלע"ז ורמיאל"ש מברכין עליו בורא מיני מזונות אע"ג דהיא עיסה גמורה, כיון דלא נעשית על דעת לאפותה בתנור לא מברכינן עלה המוציא אלא בורא מיני מזונות, והראיה מעיסת כלבים שאם אין הרועים אוכלין ממנה פטורה מן החלה, ואע"פ שהיא עיסה גמורה כיון דלא נעשית לאכילת בני אדם פטורה, כן כתבו בתוספות וכן כתב הרב ר' יונה זצק"ל.
ואותן סופגנין הנקראים בשם ערבי אלספנג ונקראין בלשון עברי סופגנין לפי שהן עשויין כספוג הנקרא בלע"ז אשפונג"א מברך עליהן בורא מיני מזונות, אף על גב דיש להן [תואר] לחם קצת, ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, דגרסינן במסכת חלה תחלתו עיסה וסופו סופגנין, תחלתו סופגנין וסופו עיסה חייבת בחלה, תחילתו וסופו סופגנין פטורה, פי' רת"ם ז"ל תחלתו עיסה וסופו סופגנין, אם גלגל אותה מתחלתה עבה כמו שאר עיסות ולבסוף אפה אותה באלפס בשמן או בשאר משקין כגון אפית הסופגנין חייבת, כיון שבלילתה היתה עבה מתחלתה, וכן אם היתה תחלתה סופגנין כגון שהיתה בלילתה רכה כגון סופגנין שבלילתן רכה וחלולין כעין הספוג וסופה עיסה שנאפת בתנור כשאר עיסות חייבת, שבאחת מהן חייבת בחלה, אבל כשתחלתה וסופה סופגנין כגון שמתחלתה היתה רכה ונאפת באילפס על ידי משקה כגון הסופגנין פטורין.
<h2>דף לח.</h2>
וכתב רבינו יצחק הזקן זצק"ל דכל שפטור מן החלה אין מברכין עליו המוציא, והרב ר' יונה ז"ל נתן חלוק בדבר, דעיסה שתחלתה עבה וסופה אפייתה על ידי משקין שחייבת כדאמרינן לעיל לפי שעניין חלה הכל תלוי אחר הבלילה ואינו דין שמברכין עליו המוציא שברכת המוציא תלויה בלחם וזה אינו בתורת לחם. ונראה דלדעת ר' יונה זצק"ל באותה עיסה שאופין אותה באלפס על ידי שומן הנקראין פישקיונש אין מברכין עליהן המוציא אע"פ שהיתה עיסה גמורה מתחלתה, אלא בורא מיני מזונות, ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, אבל השר של קוצי ז"ל אינו אומר כן דכיון שהיתה מתחלתה עיסה אף על גב דאופין אותה על ידי שמן לחם גמור הוא ומברכין עליו המוציא ואחריו ארבע ברכות, והאי דאמרי בירושלמי דמסכת חלה אמר ר' שמעון בן לקיש כל שהאור עוברת תחתיו, כלומר שאין אופין אותה בתנור שהאור הולך עליון אלא באלפס שהאור הולך תחתיו אין מברכין עליו המוציא ואינו חייב בחלה, יש לומר דהתם מיירי שהיתה בלילתה רכה, אבל אם היתה בלילתה עבה בודאי מברכין עליו המוציא ושלש ברכות, כן כתב ז"ל.
ואלו המאכלים שעושין מקמח שמבשלין אותן במים, אומרים בגמרא בפרק כיצד מברכין, שתיתא רב אמר שהכל נהיה בדברו ושמואל אומר בורא מיני מזונות ולא פליגי הא ברכה הא בעבה, עבה לאכילה רכה לרפואה, רש"י ז"ל פי' דשתיתא עושין אותה מקמח קליות והרב ר' יונה ז"ל כתב דלאו דוקא דהוא הדין משאר קמחין דאם עשאה [עבה מברך עליה בורא מיני מזונות, ואם עשאה] רכה מברך עליה שהכל דלרפואה עבידה. והקשה הרשב"א ז"ל ואפילו עבדו לרפואה מאי הוי ליברך עליה בורא פרי האדמה, דהא תינח בורא מיני מזונות לא לברך משום דלא זיין דלרפואה עבדינן לה ולא למיזן, אבל מכל מקום לברך עליה בורא פרי האדמה דהא פסקינא עליה לעיל (לו.) כרב יהודה דאמר גבי קמחא דחיטי בורא פרי האדמה ולא גרע האי שתיתא מקמח גמור חי, ואם תאמר כיון דלרפואה בעלמא עבדי לה לא מברכינן עלה אלא שהכל, זה אינו דהא שמן על ידי אניגרון דלא מכוין אלא לרפואה ואפילו הכי מברכינן עליו בורא פרי העץ, תירץ הוא ז"ל דודאי כיון דכל עיקר עשייתה דהאי שתיתא אינה אלא לרפואה (כלל) ואין דרך הנאתה בכך לא מברכינן עליה אלא שהכל ולא דמי לשמן על ידי אניגרון דאע"ג דלרפואה קא עביד לה מכל מקום דרך הנאתו בכך ומברכין עליו בורא פרי העץ, אבל שתיתא רכה לא מברך עליה אלא שהכל ולבסוף בורא נפשות רבות, ואם היתה עבה מברך עליה בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש דהיינו על המחייה ועל הכלכלה.
<h2>דף לט.</h2>
ואם ערב אחד מחמשת המינים בשום תבשיל כדי להטעימו או כדי לדבקו לא מברכין עליה בורא מיני מזונות משום דאין הקמח עיקר ומברכין עליה כפי מה שהוא, כלומר אם התבשיל הוא מפירות האדמה מברכין עליה בתחילה בורא פרי האדמה ולבסוף שהכל נהיה בדברו, ואם של פירות העץ מברך בורא פרי העץ, וכדומה לזה, דגרסינן בפרק כיצד מברכין אמר רב אשי כי הוינן ביה רב כהנא אמר לן האי תבשילא דסילקא מברך בורא פרי האדמה, דלפתא בורא מיני מזונות, הדר אמר רב אשי אידי ואידי בורא פרי האדמה, והאי דשדו בה קמחא לדבוקי בעלמא עבדי ליה, וכן פסקו הרב אלפסי ז"ל והר"ם במז"ל.
פת הצנומה בקערה, פירש בעל הערוך פת קשה שאי אפשר לאכלו אלא בקערה על ידי דבר אחר וגרסינן בפרק כיצד מברכין אמר רב חייא בר אשי אמר רב פת הצנומה בקערה מברך עליו המוציא, וכתב רבינו חננאל ז"ל דדוקא בדאיכא עליה תוריתא דנהמא, והרב ר' יונה ז"ל תפש עליו דכיון שאינו מבושל ולא מחובר עם שאר משקין אמאי לא מברכין עליה המוציא דלחם גמור הוא, וכי בשביל שהוא יבש נעקר ממנו שם לחם. ויש כאן לשאול במאי עסקינן, אי אית ליה פת אחר שלם מלבד זה אמאי מברך על זה ויניח השלימה, ואי לית ליה אלא זה פשיטא דמברכינן עליה המוציא, וכי יניח ברכת הלחם כיון דאפשר לעשותה, יש לומר כגון שמתחילה עשאוה פירורין על דעת לברך עליו המוציא ואע"ג דאית ליה אחרינא שלימה מברך על האלו הפירורין כיון דעל דעת כן עשאן, כן כתב רבי יצחק הזקן זצק"ל, ולדידי קשיא לי דהא אמרי' (דעת) [דפת] הצנומה בקערה רוצה לומר פירורין קשין, ואם כן היאך אמרינן דהוא עשאן מתחילה על דעת כן, אולי נאמר דלאו דוקא פירורין אלא אפילו פת שלימה והדר מפרכן על דעת לברך עליהן כמו שכתבנו.
<h2>דף מ.</h2>
ועל כולם אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא, ואמרינן בגמרא (מ:) אמר רב הונא חוץ מן הפת ור' יוחנן [אמר] אפילו פת, וקיימא לן כר' יוחנן דהילכתא כוותיה לגבי רב הונא. וכתב רבינו חננאל ז"ל שמי שנסתפק לו על שום דבר מה הוא מברך שמברך לכתחילה שהכל נהיה בדברו, כיון שברכה ראשונה אין לה עיקר מן התורה ואינה אלא משום דאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה וכו'.
<h2>דף מ:</h2>
פת שעפשה, אמרינן בפרק כיצד מברכין דמברכין עליו שהכל, ונראה לי שלשה דינין חלוקין בעניין, שאם הרועים אוכלין ממנה אם הוא מחמשת המינין מברכין עליה המוציא ושלש ברכות, ואם אין הרועים אוכלין ממנה ועדיין הכלב יכול לאוכלה מברך עליה שהכל, ואע"ג דנפסלה מלאכלה מכל מקום אי אפשר בלא ברכת שהכל לפי דעתי, ואם אין הכלב יכול לאכלה לא מברך עליה כלל דאינה אלא עפר בעלמא, ונראה לי ראיה מדגרסינן בפסחים בפרק אלו עוברים תנו רבנן הפת שעפשה ונפסלה מלאכל לאדם והכלב יכול לאכלה מטמאה טומאת אוכלין, כלומר דעדיין נקראת פת בקצת, הא אם נפסלה מלאכלה לכל אינה אלא עפר גמור, כך נראה לי.
<h2>דף מא:</h2>
פת הבא בכסנין, פרש"י ז"ל הן קליות כדאמרינן בעלמא הני כיסני מעלי ללבא, ומביאין עמהן פת שנילושה בתבלין ואוכלין מהן דבר מועט, ולפיכך אין מברכין עליו אלא בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. ורבינו חננאל והשר דקוצי ז"ל פירשו שהיא עסה שעושין אותה כמו כיסין ומשימין לתוכן שקידים ודבש וכל מיני מתיקה הוא הנקרא בלשון ערבי אלקאקאש, ואמרינן בגמרא (מב.) רב הונא אכל מפת הבאה בכסנין תריסר רפתא בני תלתא תלתא (לכבא) [לקבא] ולא בריך, אמר רב נחמן עדיין כפין מר, אלא אמר רב נחמן כל שאחרים קובעים עליו מחמת סעודה חייב לברך, זו היא גירסא (דוקא) [דוקנא], פירוש האי אכילה דרב הונא לא היה בתוך הסעודה, והאי דאמרי ולא בריך רוצה לומר לא בריך שלש ברכות אלא מעין שלש, והדר אמר רב נחמן עדיין כפין מר, כלומר וכי זאת האכילה אינך עושה אותה קבע והא (אכילת) [אכלת] הרבה מהן ולמה אינך מברך שלש ברכות כדינן, דלא אמרו דפת הבאה בכסנין שאינה טעונה ברכת המוציא אלא בורא מיני מזונות אלא דוקא שאכל מהן מעט, אבל מי שאכל כל כך כמוך בעינן המוציא וברכת המזון, וכן פירש הרשב"א ז"ל בשם התוספות. וראיתי בשם מר יהודאי ז"ל דלא פירשה כך, אלא שרב הונא אכל מפת הבאה בכסנין תריסר רפתא רוצה לומר מפת גמור שלנו ולא בירך לבסוף ברכת המזון, לפי שעדיין היה רעב והכתוב אומר ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך, ואין זו שביעה. ואינו מחוור בעיני רש"י ז"ל, וכי לית ליה לרב הונא מה שאמרו חכמים ז"ל והם החמירו על עצמן עד כזית ועד כביצה, אלא ודאי הוא כמו שאמרנו, הילכך פת הבאה בכסנין אם אכל מהן דבר מועט, בתחילה מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, ואם קבע סעודתו עליו, בתחילה מברך המוציא ולבסוף שלש ברכות.
<h2>דף מב.</h2>
ואם התחיל לאכול מזה הפת הבאה בכסנין מעט ואחר כך אכל בכדי שאחרים קובעים עליו סעודתן, אף על פי שבירך מתחילה בורא מיני מזונות חייב לברך ברכת המזון לאחריו כיון דאכל הרבה מהן וכן כתב הרשב"א ז"ל. לחמניות, פירש"י ז"ל הן אובלי"ש, ובתוספות פירשו שהם נבלי"ש, ואמרי' בפרק כיצד מברכין אמר רב יהודה משמיה דשמואל לחמניות מערבין בהן ומברכין עליהם המוציא, ואוקימנא בדקבע סעודתו עליהן, ופירוש רש"י ז"ל נראה עיקר, דהא כתבנו לעיל דניבליש אין מברכין עליהם המוציא משום דבלילתן רכה.
ואותן רקיקין הדקין שעושין בשני ברזילין הנקראים ניבלי"ש כתב ר' יצחק הזקן ז"ל דאין מברכין עליהן אלא בורא מיני מזונות אע"פ שיש להם תואר לחם ואפילו קבע סעודתו עליהם, דכיון שבלילתן רכה לא מברכינן עליהו אלא בורא מיני מזונות דאין קביעות מועיל להם, וכן כתב הרשב"א ז"ל, וגם הרב ר' אהרן הלוי ז"ל.
